בזמן מלחמת העולם השנייה יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי. אז ביקר במחנה קיץ של בית"ר באזור ניו יורק, ובכ"ט בתמוז ת"ש, 4 באוגוסט 1940, נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו. העיתון "הגה" דיווח על מותו: "נדם לבו הסוער של זאב ז'בוטינסקי, סוער ונסער בצבוריות היהודית כארבע עשרות שנים, סוער נסער ומסעיר". לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט, משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלוויתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק". ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין ניו מונטיפיורי (אנ') בלונג איילנד.

בקשתו האחרונה, שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות", אף שהתיר העלאת עצמותיהם של מנהיגים אחרים. רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל. ארונו הוצב בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, ותור גדול השתרך מכיכר הרברט סמואל ועד כיכר המושבות כדי לעבור על פניו. בני הזוג קבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקברי בנו ואשתו ובסמוך אל קבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום.

מתוך הויקיפדיה