מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן הייתה מושבה שהוקמה בגליל העליון בזמן העלייה הראשונה. המושבה הותקפה על ידי הסורים, נכבשה ונחרבה במלחמת העצמאות.
ב-1884 נרכש ממשפחת עבו שטח מישורי של כ-2,000 דונם, ממערב לנהר הירדן, על ידי קרוב המשפחה ישראל מרדכי לובובסקי, עולה מארצות הברית מראשוני יסוד המעלה, ועליהם הקים חווה חקלאית פרטית בשם "שושנת הירדן" ע"ש אשתו המנוחה.

לאחר שנוכח כי לא יצליח לבדו לתחזק את החווה המבודדת, מכרהּ מחולקת ליהודים, שאחזו באדמה בעזרה כספית של "חובבי ציון". הם ייסדו את המושבה משמר הירדן, בחודש אלול שנת ה'תר"ן (ספטמבר 1890). לצד כביש צפת-דמשק (היום: כביש 91 בצמוד לצומת גָּדוֹת של היום) ממערב לגשר בנות-יעקב. ב-1898 נטלה חברת יק"א תחת חסותה את המושבה, ובאמצעות חיים מרגליות קלווריסקי, רכשה עוד אדמות והעלתה על הקרקע מתיישבים נוספים. בשנת 1901 היו במושבה 12 משפחות על כ-4,400 דונם.

מייסדי המושבה היו: חיים גלבגיסר, חיים יוסל טייטלבוים, צבי שניידר, איציק מוינשטיר (אנגלברג), שלמה לוי גרוסמן, יעקב צבי פייגלין (סב סבו של ח"כ משה פייגלין), שיינוך, וייסבליט, ובסלר, לוין, וורהפטיג, בלשניקוב, ליפשיץ, קנטור, הרצוג, סגל, תמרי, לובובסקי, שור, שניידמן, הרוקח ר' משה לוריא, רוזנטאל, לרנר, חיים ורבקה גרבובסקי, טויסטר, הלפרין, שוורץ, יעקובסון, פינקלר, אלפסי, בוגראד, כהן. ב-1914 היו במושבה 125 תושבים על שטח של כ-7,600 דונם.

במלחמת העולם הראשונה התחולל באזור קרב קשה בין הבריטים לעות'מאנים. אך המתיישבים לא עזבו את בתיהם ומה שנהרס קומם ונבנה מחדש.

בשנות העשרים של המאה ה-20 עזבו חלק מהאיכרים בשל מחלות (קדחת שחור השתן) קשות ועברו להתגורר באזורי נתניה ואבן יהודה. במאורעות תרפ"ט סבלה המושבה מהתנכלויות וממעשי שוד.

בשנות ה-30 קיבל היישוב כתגבור, גרעיני חיזוק של תנועת בית"ר. במאורעות המרד הערבי סבלה המושבה מהתנכלויות, פסקה במידה רבה עבודת הערבים, וצעירי בית"ר מילאו את מקומם. בשנת 1938 נרצחו שני יהודים, אב ובנו, שהיו בדרכם לשאוב מים מנהר הירדן. בתגובה, הרגו המתיישבים שבעה ערבים וגרמו נזק לרכוש ערבי. בהמשך אותה שנה הותקפה המושבה, אך ההתקפה פסקה כאשר נוטרים ממשטרת היישובים העבריים הגיעו למקום. חברי בית"ר גם ערכו אימונים צבאיים במקום. הדבר נודע לבריטים, וב-18 בנובמבר 1939 פשטו הרשויות הבריטיות על המושבה, ואסרו 38 מהמתאמנים. חברי בית"ר עזבו את המקום עד סוף 1940. עם זאת, בשנות הארבעים נמצא במקום כוח קבוע של מספר נוטרים. במהלך מלחמת העולם השנייה חוותה המושבה שגשוג יחסי, אך מצבה הדרדר לאחריה, כולל עזיבה של חלק מן האיכרים. בינואר 1947 התיישבו במשמר הירדן 42 חברי 'ארגון וג'ווד' (על שם ג'וזאיה וג'ווד, מדינאי בריטי פרו-ציוני), ארגון חיילים משוחררי הצבא הבריטי יוצאי בית"ר, אם כי רק כמחציתם נותרו במקום. מספר חודשים אחר כך התיישבו במקום, במספרים קטנים יותר, גם יוצאי מחנות קפריסין ועולים משארית הפלטה.
בהחלטת החלוקה הוקצה היישוב למדינה היהודית. מאז החלטת האו"ם האמורה, החמיר המצב הביטחוני במקום. משמר הירדן שכנה ממש על אחת הדרכים החשובות העוברות בין סוריה לארץ ישראל (כביש 91 של ימינו, שהמשכו במזרח מגיע לקונייטרה ולדמשק), ולפיכך, על ציר פלישה אפשרי. ואכן, ב-5, ב-6 וב-10 ביוני 1948 הותקפה המושבה על ידי הסורים. ההתקפה השלישית הביאה לכיבוש המושבה ולהריסת רובה. 14 מן המגינים נהרגו בקרבות ו-39 נפלו בשבי.

בקרבות עשרת הימים ערכה ישראל את מבצע ברוש, על מנת לחזור ולכבוש את המובלעת הסורית במשמר הירדן. המבצע לא עלה יפה, קו החזית עם הסורים לא השתנה כמעט, ולצה"ל היו בו כמאה הרוגים. מבצע זה סיים למעשה את הניסיונות הרציניים לשנות את קו החזית בין סוריה לישראל, אך סביב המובלעת הסורית במשמר הירדן אירעו לא מעט תקריות אש עד סוף המלחמה. בתום המלחמה, בכ"ב בתמוז תש"ט, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, וכן חזרו השבויים, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גוברים (לימים גדות) ומושב העובדים משמר הירדן. מהמושבה המקורית נשתמרו כמה בתים הרוסים. הם שולבו באתר הנצחה למושבה שהוקם במקום. במחנה הצבאי שהיה מול משמר הירדן הולך ומוקם מרכז מבקרים על תולדות המושבה.

לאחר המלחמה הועלו לאדמות המושבה שחרבה שני ארגוני התיישבות: ארגון של הנוער העובד מדרדרה שהתמקם על בתי המושבה החרבה והקים את גדות, שנקרא בתחילה משמר הירדן ב', וארגון "בני צפת" הבית"רי שהתמקם כ-2 קילומטרים מערבית למושבה שחרבה והקים את מושב משמר הירדן, שנקרא בתחילה משמר הירדן א'.

המושב נוסד בנובמבר 1949 על ידי חברי ארגון "בני צפת", שהורכב מאנשי בית"ר הצעירה מצפת ותל אביב ונספחים, שעברו הכשרה בשוני. בתחילה התנגדו פקחי האו"ם להקמת היישוב בשטח המפורז ועל כן בשבועות הראשונים נאלצו המתיישבים להתגורר באוהלים וטקס חנוכת הבתים התקיים רק בינואר 1950. הטקס התקיים בנוכחות מנחם בגין ורבים מאנשי בית"ר. המושב ביקש להתקבל למועצה אזורית הגליל העליון אולם נדחה, למרות הוראה של משרד הפנים, ממניעים פוליטיים. לאחר שתושבי המושב הגישו עתירה לבג"ץ שפסק לטובתם, החליטו במועצה האזורית לקבל את המושב. אולם אז קיימו במועצה האזורית בחירות נוספות שהוציאו את נציג המושב. בדצמבר 1951 הנושא נדון בוועדת הפנים של הכנסת.

ב-1951 הצטרפו למושב חברים מבית"ר בצפון אפריקה, אולם המושב נשאר קטן. בסוף 1952, עת היו במקום שישה בתים, החליטו חברי המושב לנטוש את דרך המושב השיתופי והפכו למושב לא שיתופי החל מתחילת 1953. בשנת 1953 מנעו אנשי המושב מהסוכנות להשתמש במלט מגרמניה בבניית הבתים במקום. המושב המשיך לסבול מקשיים ובדצמבר 1958 קיימו אנשי המושב שביתת שבת במשרדי הסוכנות בצפת. אנשי משמר הירדן שבו להפגין בתחילת 1962.

בגלל קרבתו לגבול עם סוריה סבל המושב מגניבות בידי מסתננים ומהפגזות. גם במלחמת ששת הימים סבל המושב מהפגזות].

סמוך למושב נמצא האתר הארכאולוגי ואתר הקרבות חורבת ירדה, וממנו תצפית רחבה לעבר עמק החולה ורמת הגולן.

מתוך הויקיפדיה