גולי אצ"ל ולח"י היו אנשי מחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו וגורשו בסוף תקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1944 ועד 1948, ב-12 שילוחים, למחנות מעצר באפריקה. מחנות המעצר שבהם הוחזקו היו סמבל, שליד אסמרה, בירת אריתריאה, קרתגו שבמדבר סודאן וגילגיל שבקניה, השוכנת צפונית לניירובי. הגולים הושבו לארצם חודשיים לאחר קום מדינת ישראל, ביולי 1948. הרצון למנוע מהעצירים להכיר את הסביבה ולתכנן בריחה, החשש של השלטונות בארצות המחנות מפיגועים שיחוללו והקשיים הביטחוניים בארצות אפריקה עצמן, שבהן הייתה התנגדות לקולוניאליזם, עמדו בשורש ההעברות ממחנה למחנה.
ההחלטה לגרש את אנשי המחתרות לאפריקה התקבלה בידי הבריטים לאור הקצנת פעילותן של המחתרות והמלצתו של המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, ממלא מקום הנציב העליון, סר ג'ון שאו. במחנה המעצר בלטרון העיב על הבריטים החשש המתמיד מפני בריחת אסירים, חשש שכבר התממש יותר מפעם אחת, והיה נראה הרבה פחות סביר באפריקה. כן סברו הבריטים שגירוש לאפריקה הוא בעל אלמנט הרתעתי חזק.

תומכי הגירוש בקרב הבריטים לא ראו בו תחליף לפתרון המדיני של חלוקת הארץ, אך סברו שבאמצעותו יחלישו את המחתרות ויאפשרו לכוחות היהודים המתונים לקדם פתרון שיש בו פשרה.

מבצע הגירוש, שכונה "כדור שלג" (Operation Snowball) בוצע ביום אחד, 19 באוקטובר 1944 במהירות ובהפתעה כמהלומת פתע. העצורים בלטרון הועלו למטוסים ולא העלו בדעתם שמתכוונים להעבירם לחוץ לארץ. בגל הראשוני גורשו 251 עצורים, ובסופו של דבר גורשו בסך הכול 439 איש, מחצית מעצורי המחתרות. על-פי אומדן, 60% מהגולים היו אנשי אצ"ל, 30% אנשי לח"י והשאר נייטרליים.

המחתרות הגיבו בחריפות ואף הוקיעו את הגירוש כאקט נאצי, אולם הן לא הצליחו להוציא לפועל את המאבק השיטתי שתכננו להחזרת העצורים, זאת בשל התנקשות הלח"י בלורד מוין, שחזרה אליו כבומרנג, וגרמה לסזון.

מוסדות היישוב, לעומת זאת, הגיבו במחאה רפה למדי, אם בכלל. הדבר העלה בקרב העצורים חשד שהסוכנות שותפה בכוונת הגירוש, חשד שכנראה לא היה בו ממש.

מתוך הויקיפדיה